ויהי בעת ההוא. פירש"י לכך סמך פרשה זו לכאן שעל ידי מכירת יוסף פירש יהודה מאחיו. ומקשים עליו שהרי משנמכר יוסף עד שירד יעקב למצרים כ"ב שנה שהרי יוסף בן י"ז שנה הי' כשנמכר ובעמדו לפני פרעה הי' בן למ"ד וז' שני שבע וב' רעב הרי כ"ב ואיך איפשר שהוליד יהודה ער ואונן והשיאם ומתו ולקח הוא תמר והוליד ממנה פרץ ופרץ הוליד חצרון וחמול שהרי מיורדי מצרים היו ואיך הי' כל זה תוך כ"ב שנה. ור' אברהם כתב דקודם מכירת יוסף הי' ומה שהפסיק במכירת יוסף כדי להסמיך מעשה תמר עם מעשה יוסף ואדנותו:
בת איש כנעני. תרגום אונקלוס תגרא כי רוצה לומר שלא נשאו השבטים מבנות כנען ולכן ייחד הכתוב על שאול בן הכנענית ופלוגתא דתנאי הוא ר' יהודא אומר תאומות נולדו עם השבטים ונשאום ר' נחמי' אומר כנעניות היו ולר' יהודה צריך לומר שששה בני לאה נשאו ששה תאומות מאחרות וששה מאחרים נשאו ששה תאומות של בני לאה כי בן נח מוזהר באחותו מן האם ועל דרך הסברא אינו נכון שישאו כנעניות מזרע הארור אלא ודאי תגר הי' שאם הי' כנעני מה הוצרך לייחס אותו כל אנשי הארץ כנענים היו ועל כן אמר וירא שם יהודה לפי שלא הי' מבני הארץ. ואיפשר דאפילו לר' נחמי' לא נשאו כנעניות שלא בא אלא לחלוק על ר' יהודה ולומר שלא נשאו אחיותיהן שאחותו מן האם אסורה לבני נח אלא מה נשאו מנשי ארץ כנען פי' מהגרים והתושבים מכל הארצות או עמונית ומואביות מיתר העמים. ורבינו אברהם כתב בעבור שנשא כנענית ועבר על דעת אבותיו היו בניו רעים ומתו ולכן הזכירו הכתוב ושאול לבדו הזכירו שהוא בן הכנענית ולא הוצרך לומר כן. ולפירושו יהי' פי' וירא שם יהודה שראה אותה וחשק בה כענין שנ' וירא אשה בתמנתה דשמשון. ורש"י פי' בסדר ויחי וישאו אותו בניו ולא בני בניו שכך צוה אותם אל יטענו במטתי אחד מבניכם לפי שהם מבני כנען ורוצה לומר לפי ששאול בן שמעון ושלה בן יהודה היו מבנות כנען הוציא כלם: ער ואונן. י"מ לשון ערירי ואנינות ונקראו כן על שם צער יעקב. והרמב"ן פי' שיהודה קרא לו ער לשון עוררה את גבורתך ואשתו קראה שם השני אונן ולא פי' הכתוב למה ואיפשר שתקש בלדתה כי כן דרך הנשים לקרות לבניהן על שם זה כמו רחל שקראה לו בן אוני מלשון ויהי העם כמתאוננים ויהודה לא חשש לשנות שמו כמו שעשה יעקב. בב"ר ער שהוער מן העולם ולא שהי' זה כונת יהודה אלא שלמדו מכאן שהשמות יורו על העתיד:
ותוסף עוד ותלד בן ותקרא שמו שלה. קשי' לי למה לא הזכיר ההריון כאשר בראשונה ואיפשר לתרץ שלא היתה הרה לזו הלידה אלא בהריון של אונן נתעברה גם משלה ושהה אחר לידת חבירו וכן יראה מלשון הפסוק ותוסף עוד ותלד משמע שנוסף זה על לידת אונן שהיתה הרה משניהם יחד ובזה יתיישב ג"כ מה שכתוב והי' בכזיב וגומר שפי' כזיב הפסק מלשון אשר לא יכזבו מימיו שפסק ממנה אחרי לידת אונן אולי בשום סבה שאין אנו צריכין לידע אותה וזה שאומר בב"ר פוסקת ובא להודיענו אע"פ שפסק ממנה אחרי לידת אונן ילדה עוד כי כבר נתעברה ממנו ואל יקשה עליך מאמר יהודה לתמר עד יגדל שלה בני שנראה שהי' קטן מאונן כי ודאי שניהם קטנים היו ולא אמר לה כן אלא לבקש טענה שלא ישאנה: והיה בכזיב בלדתה אותו. פירש"י על שפסק' מלדת נקרא המקום כזיב. והקשה הרמב"ן א"כ למה נקרא שם המקום על זה ועוד כי בעת לדתה לא נודע אם פסקה או תוליד רק אחרי כן בעת מותה. וי"מ לפי שיהודה קרא שם לבנו הראשון והיא קראה שם לשני כי כן דרך שהאב קורא שם לבן הבכור והאם לשני ואם כן בשלישי הי' ראוי שיקרא לו האב שם ועל כן אמר והי' בכזיב בלדתה אותו שלא הי' שם ועל כן קראה היא לו שם. והרמב"ן פי' לשון כזיב דבר הפוסק והכוזב וכן לא תשלה אותי תרגם לא תכזב בפתגמך והוא מלשון שגגה שתרגומו שלו כי הכוזב שוגג במחשבתו ואמר הכתוב שקראתו שלה על שם המקום שהי' בכזיב בלדתה אותו:
ויהי ער רע בעיני ה' וימתהו ה'. יש מקשים האיך ענשו ב"ד של מעל' פחות מכ' ודוחקין לתרץ שב"ד של מעלה עונשין לפי חכמת האדם שאפי' פחות מבן עשרים והוא חכם כבן כ' מענישין אותו ולפי מה שכתבתי למעלה איפשר שהי' יותר מבן כ'. כתב הרמב"ן לא הזכיר פשעו אשר עשה כמו באחיו אלא אמר כי בחטאו מת ולא בעונש יהודה שמכר ליוסף כי ההצלה שהצילו עמד' כנגד המכיר' ולא הי' בכל בית האבו' שכול זולתי זה מפני שהי' רע בעיני ה' ועל זה הי' יעקב מתאבל על בנו וימאן להתנחם שהי' הדבר בעיניו עונש גדול מלבד אהבתו אותו:
ויבם אותה. כתב הרמב"ן כי כך הי' מנהג הקדמונים קודם שניתנה תורה ליבם האח ואחריו כל הקרוב אליו ממשפחתו וכשניתנה תורה אסרה קצת הקרובים והתירה איסור אשת אח מפני הייבום ולא רצתה שידחה מפניו איסור אשת אחי האב וזולתם:
שבי אלמנה בית אביך. פי' שדחה אותה שלא הי' בדעתו להשיאו לה. וכתב הרמב"ן ולא ידעתי מה הי' צריך לדחותה ולא יאמר לה לכי לשלום ועוד בהיותו מקפיד על זנוניה לדונה בשריפה נראה שהי' חפץ בה להיותה בביתו ורחוק הוא שלא שמע יהודה כי בניו חטאו וישלחם ביד פשעם ואין לתמר בה חטא והנכון בעיני שהי' שלה ראוי לייבם אבל לא רצה אביו שייבם והוא עודנו נער פן יחטא בה כאחיו אשר מתו בנעוריהם כי נערים היו ואין לאחד מהם י"ב שנה וכאשר יגדל וישמע למוסר אביו יתננה לו וכאשר ראתה כי גדול שלה בעיניה והוא עודנו נער בעיני אביו כי אין לו עשר שני' והי' אביו ממתין לו עוד אז מיהרה תמר מרוב תאותה להוליד מזרע הקודש:
ויעל על גוזזי צאנו. פי' הי' רגיל לעלות בכל פעם באותו הדרך והיא ארבה לו שם באחד מן הימים. אי נמי שהי' עושה שם משתה גדול והיו עניים שם והוגד לה טרם עלותו:
ותתעלף. פי' ר' אברהם שהסתיר' פניה וכן ויתעלף הסתיר פניו בכנפיו: בפתח עינים. פי' ר' אברהם שם מקום. וי"מ כי שני מעינות מים הי' בדרך ויש להם כדמות פתח ומשם עבר יהודה בשובו אל מקומו:
ויחשבה לזונה. בעבור שישבה על פרשת דרכים: כי כסתה פניה. דרשו רבותינו כי כסתה פניה בעודה בביתו. וכתב הרמב"ן והנכון עוד לפי הפשט שחשבה לזונה בעבור שכסתה פניה כי כן דרך הזונות לשבת בפתח עינים מעולפת הצעיף מכסה קצת השער וקצת הפנים ומסקרות קצת העינים ושפתיה ומגלה הגרון והצואר כי בעבור שתעיז פניה ותאמר לו ותחזיק בו ונשקה לו תכסה קצת הפנים ועוד בעבור שתזנה גם עם הקרובים מכסות פניהם ובשובם לעיר לא יכירוה:
ופתילך. פירש"י שמלתך שאתה מתכסה בה. וכתב הרמב"ן אינו נכון שיתן לה שמלתו וילך ערום ממנה ועוד איך תקרא השמלה פתיל ואיך יאמר פתילים ל' רבים וא"ת על שם פתילי הציצית נקראת השמלה פתילים חלילה שיקיים יהודה מצות ציצית ויזלזל בה לתתו לזונה ואולי הי' בידו סודר קטן שהוא קצר כפתיל שיעטיף בו הראש ונקרא פתיל בעבור שהוא קצר כפתיל. ויתכן עוד כי הי' לו ליהודה חותם בצורת ארי' או צורה אחרת ידועה והיו בידו פתילים שבהם הצורה ההיא מצויר בה והמטה הי' בידו כמשפט שליט ונוגש:
הוציאוה ותשרף. פירש"י לפי שבתו של שם היתה ובת כהן שזינתה בשרפה. והקשה הרמב"ן דמה שבת כהן שזינתה בשריפה היינו ארוסה או נשואה אבל שומרת יבם בין ישראלית בין כהנת אינה אלא בלאו וכי תימא משום שהי' יבום נוהג בבני נח ואזהרתן הוא מיתתן הא מוכח בסנהדרין שאין יבמה נוהגת בבני נח כלל. ועוד קשה דכל מיתה האמורה בבני נח אינה אלא סייף. ועוד מה שאמר צדקה ממני כ"ש שהי' לה להתחייב ופי' הוא בשביל שהי' קצין ומושל בארץ והכלה אשר תזנה אין נדונית כמשפט שאר הנשים הזונות אך כמבזה את המלכות ועל כן אמר הוציאוה ותשרף כי באו לפניו לעשות לה כל אשר יצוה והוא חייב אותה מיתה למעלת המלכות. ועל דרך הפשט שהי' משפט שהאשה שמזנה תחת בעלה שמוסרין אותה לבעלה והוא דן אותה לחיים או למות כרצונו והיא היתה מיועדת לשלה בנו והיא להם כאשת איש בנימוסיהם. ור' יהודה החסיד פי' כי לא דנה לשרפה אלא שישרפו לה רושם בין פניה לסימן שהיא זונה וכשידע שהיתה ממנו ולא היתה זונה לא עשה לה דבר. עוד מקשים על מה שאמר יהודה הוציאוה ותשרף והלא יהודה הי' מלך ומלך לא דן ולא דנין אותו ועוד בדיני נפשות מתחילין מן הצד ועוד היאך הי' דן על כלתו ומתרצים שיצחק ויעקב ויהודה דנוה והתחילו ביהודה מן הצד. ובמדרש יש ששם בעצמו דנה ואי אפשר להיות שכשתדקדק בחשבון שנות דור ודור תמצא שכבר מת ומה שאומר בע"ז פרק ב' הבא על הפנוי' בית דינו של שם גזרו מפני מעשה דתמר לא שהי' קיים אלא כל בית דינו אחריו נקרא על שמו:
צדקה ממני. פירש"י צדקה בדבריה ממני היא מעוברת. והרמב"ן אמר צדקה במעשיה יותר ממני כי היא הצדקת ואני החוטא שלא נתתיה לשלה בני כי שלה הוא היבם ואם לא יחפוץ לקחת יבמתו אביו הוא הגואל אחריו. וי"מ לכך אמר צדקה ממני כשנודע לו שהיתה תמר אותה שבא עליה ניכר למפרע שבתולה היתה כי ער ואונן שימשו שלא כדרכה ואי תקשה לך א"כ איך נתעברה מביאה ראשונה אלא ע"כ באצבע מיעכה וא"כ מנא ידע שהיתה בתולה וי"ל שיש הפרש בין מוכת עץ ובין דרוסת איש: ולא יסף עוד לדעתה. איכא מ"ד לא פסק שהיתה מותרת לו כמו יבמה ליבם ולמ"ד שלא בא עוד עליה אע"פ שהיתה מותרת לו כיון שקיים מצות הקמת זרע לא רצה להיות עמה עוד:ויהי כמשיב ידו. פי' השיעור שאדם יכול להשיב ידו שאם הי' חוזר על הילד הי' לו לומר ויהי כאשר השיב ידו: מה פרצת עליך. פירש"י חזקת עליך חוזק. אי נמי שפרצת הגדר ויצאת ממנו כמו פורץ גדר. והרמב"ן כתב כל עובר גבול נקרא בלשון הקודש פורץ כמו ופרצת ימה וקדמה ויפרוץ האיש ולכך אמרה כשהראשון השיב ידו והוא מיהר לצאת מה פרצת פרץ פי' גבול למהר ולצאת ממנו ואמר לשון עליך לפי שהי' הגדר עליו והוא כלוא בתוכו. וי"מ מה פרצת כמו פרצה גדולה עשית יהי רצון שהפרצה הזו יהי' אות עליך שתפרוץ ותרבה ולפ"ז אין פרץ מלשון פרצת דרישא דקרא:
